ישועות יצחק - עלון בענייני פרשת השבוע

לע"נ היקר באדם איש החסד רב פעלים ז"ל יעקב בן אסתר אוחנה תנצב״ה א. ברכת שהחיינו בקדוש הלילה צריך לברך בשתי הלילות, ופה עירנו בגדאד נוהגים הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנרות בכל יום טוב שיש בו ברכת שהחיינו בקידוש: ב.הקדוש בלילה הראשונה צריך להיות אחר צאת הכוכבים דכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה, אבל בליל יום טוב שני לבני חוץ לארץ אינו צריך לילה ודאי אלא יכול לקדש מבעוד יום, ואדרבא עדיף טפי לקדש מבעוד יום במקומות אלו שמצוי יתושין הרבה מחמת החום בלילות הקיץ, ואם מקדש מבעוד יום תוכל האשה להדליק הנרות מבעוד יום ולא חשיב מכין מיום ראשון ליום שני, יען כי הנרות מדלקת אותם לצורך הקידוששמצוה להיות נרות בעת הקדוש לפי סברת כמה פוסקים הפשטנים וגם לסברת המקובלים, ולכן כיון שמקדשים מבעוד יום יכולים גם כן להדליק הנרות מבעוד יום, ודוקא נרות שמדליקים במקום השולחן שעושין שם הקדוש, אבל נרות המדליקים במקום שינה או בשאר מקומות אין להדליקן מבעוד יום, משום דאין יום טוב ראשון מכין ליום טוב שני כך העלתי בסה"ק רב פעלים בס"ד: ג. תפלת שחרית ומוסף יתפלל בהתלהבות וזריזות כדי שלא תחטפנו שינה באמצע ויבא לידי טעות, וידוע כי גמר הפרי של תיקון ספירת העומר ולימוד ליל חג השבועות יהיה בתפלת מוסף, לכן צריך להזדרז בה הרבה כי הכל ההולך אחר החתום: א. בששה בסיון חל יום חג השבועות, לאחר ימי ספירת העומר שנמשכו ארבעים ותשעה ימים, שהם שבעה שבועות, ולכן נקרא חג השבועות. וכמו שנאמר: "שבעה שבועות תספור לך וכו', ועשית חג שבועות לה' אלהיך". ואמרו חז"ל: למה תלה הכתוב יום חג שבועות בספירה, מה שאין כן בשאר מועדות, לפי שכאשר נתבשרו ישראל לצאת ממצרים נתבשרו שהם עתידים לקבל התורה לסוף חמשים יום ליציאתם, שנאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, נ' יתרה של "תעבדון" במקום תעבדו, לרמז שמקץ נ' יום לצאתם יקבלו התורה בהר חורב, ובצאת ישראל ממצרים מרוב חיבה היו מונים בכל יום ויום: הרי עבר יום אחד, הרי עברו שני ימים, וכן הלאה, מפני שהיה נראה להם כזמן ארוך מתוך חיבתם הגדולה לתורה, והיו מצפים ומייחלים לקבלת התורה, לכך נקבעה הספירה לדורות. ב. מותר להתפלל ערבית בשבועות מבעוד יום לפני הלילה, כנהוג בכל יום, ואין צריך להזהר בזה להתפלל רק לאחר צאת הכוכבים. שרק לגבי הקידוש טוב להחמיר כנזכר. ג. הדבר ברור שמי ששכח לברך בחג השבועות ברכת שהחיינו, אינו יכול לברך ברכה זו לאחר החג, אף לא בתוך שבעה ימים שאחר החג. ד. בליל חג השבועות, מותר לאכול הפת עם סלט ירקות ומיני חמוצים. ואין בזה קפידא. עמנואל הוא סוכן ציוד לגני ילדים. בין לקוחותיו הרבים נמנית רשת גני חב"ד בצפת. מידי מספר שבועות זוכות הגננות להופעתו החביבה והחייכנית, מביא אביזרי ציוד חדשים או מחודשים. באחת הפעמים זיהו הגננות כי פניו של עמנואל נפולות. חיוכו הרגיל מתמול-שלשום התחלף בעננת-דאגה. "הכול בסדר, עמנואל?", שאלוהו בהתעניינות. "לא כל כך", השיב עמנואל. התברר כי חמיו עבר אירוע מוחי קשה וכעת הוא שוכב בבית-הרפואה מבלי יכולת להניע את אבריו. הפעולה היחידה שמסוגל לעשות היא להרים קמעה את אחת מרגליו, וגם זאת בקושי רב. בני המשפחה המודאגים פנו לטובי הרופאים, אך לאף אחד מהם לא היו בשורות מעודדות. האירוע המוחי שעבר על אבי-המשפחה היה בדרגה קשה מאוד, וכלל לא נראה כי יבריא אי-פעם ממצבו הקשה.רבקה וולדמן, אחת הגננות, הציעה לעמנואל לכתוב על כך לרבי מליובאוויטש מלך המשיח. "בוודאי שמעת על התופעה המופלאה, של הכנסת הפנייה לרבי לתוך אחד מכרכי 'איגרות קודש' – סדרת המכתבים של הרבי – ובעמוד הנפתח מוצאים התייחסות מהרבי אל הפנייה". עמנואל היה ספקן. מעולם לא האמין בתופעות לא קונבנציונליות. אך הפעם ידע כי אין לו מה להפסיד ולכן נענה להצעה. הוא שטח על הכתב את מצבו החמור של חמיו והכניס את מה שכתב אל בין דפיו של כרך "איגרות קודש" שהיה שם בגן. תשובתו של הרבי שבעמוד הנפתח התייחסה למצב דומה של חולה, והרבי ציטט בין דבריו את מאמר חז"ל: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". עמנואל האמין כי זכה לברכתו הקדושה של הרבי וזיק של תקווה חדר ללבו. באותו זמן בדיוק, מבלי לדעת על מעשיו של עמנואל, פנתה גיסתו לבית חב"ד ברמת-גן. היא החליטה להתחזק בתורה ומצוות לזכותו של אביה. אנשי בית חב"ד ברמת גן הציעו לה גם הם לפנות לרבי באמצעות "איגרות קודש" ולבקש את ברכתו לרפואת אביה.כאשר פתחה הבת את הספר לקרוא את תשובתו של הרבי, היא נתקלה בציטוט מאמר חז"ל: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא"... ביום שישי שלאחר מכן 'הוצלב' המידע. עמנואל ואשתו נפגשו בבית-הרפואה עם האחות מרמת-גן ועם בני משפחה נוספים, ותוך כדי שיחה, התברר לכולם כי תשובתו של הרבי חזרה על עצמה פעמיים! הכול נפעמו. "הלוואי", מלמלו כולם נרגשות. "שרק נזכה לכך", התלחלחו עיני הבנות. תחושת אמונה חזקה אפפה את כולם. שבת בבוקר בבית-הרפואה. שלווה שבתית נסוכה על המחלקה. בשעה מוקדמת זו אין שאון של מבקרים. המאושפזים הרבים מתעוררים אט אט מתרדמת הלילה, אל יום נוסף של החלמה ושל תקווה. אחיות המשמרת סובבות בין המיטות, תרות אחר התרחשויות חריגות. גם עמנואל התעורר. מזה מספר לילות שזו ה"משמרת" המשפחתית שלו. הוא לן בבית הרפואה לצד חמיו, סועד אותו ומסייע ככל האפשר. הוא ניצב כעת לצד מיטת חמיו, בוחן את גופו המשותק וחסר ההכרה. הוא פנה בתפילה חרישית לריבון העולמים, כי יעשה חסד וישיב לחמיו את חושיו. הוא, עמנואל, אהבו כאילו היה אביו. "אנא, ריבונו של עולם", לחשו שפתיו, "נותרו לו עוד שנות חיים יפות, טובות ונעימות. תן לו ולנו ליהנות מהן". לפתע הוא נבעת על מקומו. צמרמורת אחזה בכל גופו. עיניו של חמיו נפקחו לרווחה, כאילו הכרתו שבה אליו. לאחר ההלם הראשוני התעשת עמנואל ויצא מיד את החדר על מנת להזעיק את אחת האחיות. כשחזר לחדר, התדהמה הייתה גדולה שבעתיים. חמיו ישב על המיטה וביקש ממנו מעט מים לשתות... באותם רגעים הכו בתודעתו של עמנואל דברי חז"ל שצוטטו בתשובתו )הכפולה( של הרבי: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא". זהו זה! ברכתו של הרבי התממשה אכן בשבת...רופא המחלקה שהוזעק למקום קבע, כי מצבו של חמיו של עמנואל הוטב לבלי הכר וכי כנראה יוכל להניע את כל אברי גופו. הוא לא מצא כל הסבר הגיוני לשיפור.בימים שלאחר מכן המשיך מצבו הרפואי של החותן להתקדם במהירות. הוא הצליח לרדת ממיטת חוליו והחל להסתובב בחופשיות במסדרונות.סיפור הנס הכה גלים ואנשים רבים הביטו על חמיו של עמנואל כעל נס מהלך. רופאים ממחלקות אחרות באו להיות עדים בעצמם לנס שאירע.ימים ספורים לאחר מכן השתחרר החולה-הבריא מבית-הרפואה, שכן לא נותר כל טעם להשאירו שם. הלכות חג השבועות הלכות חג השבועות