ישועות יצחק - עלון בענייני פרשת השבוע

לע"נ היקר באדם איש החסד רב פעלים ז"ל יעקב בן אסתר אוחנה תנצב״ה א. קודם ברכת המזון יזהר ליטול מים אחרונים לתוך הכלי כי מים אחרונים חובה אפילו אכל פת בלבד דיש בה טעם גדול ע"פ הזוה הקדוש ודברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב, וכתוב שם בעת נטילת מים אחרונים יחבר ארבע האצבעות לבד והגודל לבד וישפיל אצבעותיו כלפי מטה: ב. במאמר רבותינו ז"ל הנזכר שאמרו: מים אחרונים חובה, רמוז כמה כונות סודיות של מים אחרונים, ולכן טוב שהאדם קודם שיושיט ידו ליטול מים אחרונים יאמר הלכה זו מים אחרונים חובה, ושמעתי מעטרת ראשי הרב מור אבי ז"ל שהיה מנהג עטרת ראשי הרב מו"ר זקני רבינו משה חיים ז"ל לומר הלכה זו קודם נטילת מים אחרונים, ולפעמים היה סמוך על הלכה זו במקום דברי תורה שאומרים על השלחן קודם ברכת המזון כשאין שהות לומר דברי תורה, כי זו הלכה מתורה שבעל פה, ודבר בעתו מה טוב: ג. יזהר שיהיו מים האחרונים מעט ולא ירבה בהם כי המה חלק הסטרא אחרא, ואם ידיו מזוהמות הרבה מן התבשיל וכן פיו ושפמו שצריך להם מים הרבה ברחיצתם, טוב שירחצם קודם נטילת מים אחרונים אדעתא לאכול עוד אח"כ, ויהיו אלו כמים אמצעים וכן יעשה, אחר שירחצם יאכל חתיכת פת מן השלחן כדי שלא תהיה נחשבת רחיצה ההיא למים אחרונים, ואחר שיאכל חתיכת הפת וכיוצא יטול מים אחרונים מעט ויברך ברכת המזון ועיין כף החיים סימן כ"ה אות ב': ד. כתבו האחרונים בשם המקובלים ז"ל כשנוטל מים אחרונים יאמר "זה חלק אדם רשע מאלהים" )איוב כ, כט(, ויכוין חלק אדם רשע ראשי תיבות "אחר" דהוא הסטרא אחרא ועיין כף החיים, וכתבתי בסה"ק מקבציאל דהנוהג בזה יאמר דברים אלו בלחש, והמשכיל יבין: א. יכוין בברכות פירוש המלות, וכשיזכיר שם ה' יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל. ויכוין בכתיבתו ביו''ד ה''א שהיה הוה ויהיה, ובהזכירו אלוקים יכוין שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. ובהזכירו אלהינו יכוין שהוא אלוה שלנו שהוא תקיף ובעל היכולת. ויש אומרים שכל זה אינו אלא בהזכרת שם ה' שבברכות, אבל בשאר הזכרות שם ה' שבפסוקים וכדו' אין צריך לכוין כנז'. ויש חולקים ואומרים דבכל הזכרת שם ה' צריך לכוין כנז'. ולכתחלה נכון לכוין כנז' בכל הזכרת שם ה'. ובפרט יש לכוין כן בברכת אבות שבשמונה עשרה, ובהזכרת שם ה' שבפסוק שמע ישראל. ב. יש אומרים שצריך לכוין את הכוונה הנ''ל בהזכרת שם ה' שבברכה, בעת שמזכיר את שם ה'. ויש אומרים שמועיל לכוין גם קודם אמירת שם ה', או אחר אמירת שם ה', קודם שימשיך בתיבה שלאחריה. ג. יש מי שאומר שיכול אדם להתנות בכל בוקר, שבכל פעם שיזכיר במשך היום שם ה', יהיה על פי הכוונה הנ''ל. ולכתחלה ראוי לכל אחד להתאמץ ולכוין בשמות הקודש בעת שמברך, ומתפלל, ובכל פעם שיזכיר שם ה' יכוין, ובפרט בקריאת שמע שחיובה מן התורה. ומכל מקום כיון שענין הכוונה לא נזכר בגמרא, אפשר שיש לסמוך על התנאי הנז', להתנות כן בתחלת היום על כל היום, שכל פעם שמזכיר שם ה' הוא מתכוין שהוא אדון הכל, היה הוה ויהיה. ובמשך היום יכוין בכל פעם רק כוונה כללית, שזהו שמו של רבון העולמים. ומכל מקום בקריאת שמע, ובברכה ראשונה של שמונה עשרה יכוין כפי הדין. מר חלפון עבד כטבח בישיבת חב"ד בקרית גת. יהודי נחמד ונעים סבר, שבכל הזדמנות חייך לעבר הבחורים ולעבר עמיתיו לעבודה. תמיד דאג להשרות סביבו אווירה נעימה. למר חלפון ולאשתו נולדו ברבות השנים שלוש בנות בריאות ומקסימות. אולם הם הצרו ביותר על כך שאין להם בן. מר חלפון עצמו החזיק את צערו בליבו. נכון, הוא היה שמח מאוד אם היו לו גם בנים, אך הוא השלים עם העובדה כי הבורא רצה לברכו בשלוש בנות דווקא ומה לו כי ילין? אשתו, לעומת זאת, ניזונה יותר מתגובות הסביבה וחברותיה. היא הייתה בטוחה שכולם לועגים לה על היותה אם הבנות ולא אם הבנים... כשעמדה לפני הלידה הרביעית, היא לא הפסיקה לדאוג ולהיות מוטרדת מהאפשרות הריאלית מאוד )חמישים אחוז...( שתלד שוב בת. עוד קודם לכן ניסתה תרופות סבתא וסגולות שונות שתסייענה לה להגשים את חלומה וללדת בן זכר. בכל לבה התפללה כי הפעם משאלתה תתגשם. אולם מחשבות לחוד ותוצאות לחוד. הלידה עברה בשלום. הכול היה תקין להפליא והיולדת הבריאה והשלמה ילדה תינוקת חמודה ומקסימה. משנודע ליולדת כי לשלוש הבנות שבבית נוספה אחות – היא פשוט החלה להתייפח. היא בכתה ובכתה ואי אפשר היה להרגיעה. גברת חלפון נכנסה לדיכאון. היא טמנה את ראשה בכרית ימים ולילות ומצבה הנפשי הלך והדרדר. התינוקת החדשה דרשה את שלה, גם אחיותיה דרשו את שלהן, ומר חלפון נותר אובד עצות מול אשתו שהולכת וקמלה מולו. מצדו, הוא ניסה לעשות הכול למענה. הוא עזר בבית מעל ומעבר, סיפק לאשתו מנוחה ומנוחה ושוב מנוחה, אך על מצב רוחה הדועך זה לא השפיע מאומה. למרות מצבו הדחוק, הוזיל מר חלפון הון רב לטובי המומחים בתחום שיבדקו אותה, אך עצותיהם לא הועילו במאומה. לא נצפתה כל הטבה במצבה. להפך, תפקודה עם עצמה ועם הסביבה נעשה יותר ויותר גרוע, והזמן לא היווה במקרה הזה רופא טוב, או רופא בכלל. היה זה לפני למעלה משלושים שנה, סמוך לעונת החגים של שנת תשמ"א. באותה תקופה ניהל את ישיבת חב"ד בקריית גת הרב שלום דוב וולפא, ובעת שהתרחש סיפורנו הוא שהה בניו יורק, בביקור בחצרו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל. ימים ספורים לפני ראש השנה קיבל הרב וולפא טלפון בהול ממר חלפון. באותם ימים, הייתה שיחת טלפון מישראל לניו יורק עסק יקר במיוחד, והרב וולפא הניח שאם מר חלפון החליט לאתר אותו ולהתקשר אליו, זה לא בגלל שאלות על התפריט במטבח הישיבה. מר חלפון ויתר על פתיחה מנומסת ואף לא ניסה להתעניין יתר על המידה במתרחש אצל הרבי. דבר אחד בלבד עניין אותו. הוא סיפר לרב וולפא בקול שבור, כי אשתו כבר כמעט לא משוחחת אתו ועם בנותיו וכי הצוות המטפל די נואש ממצבה. "בבקשה, התחנן לפני הרבי שיברך את אשתי. התא המשפחתי שלנו הרוס לגמרי!". הרב וולפא הבטיח למר חלפון שיזדרז לפנות לרבי באמצעות המזכירים. תשובת הרבי הגיעה די במהירות והכילה הוראה למר חלפון לתקן את התפילין. כמו כן, הנחה הרבי התחזקות בטהרת המשפחה. הרב וולפא לא התמהמה וחייג מיד לישיבה בקריית גת כדי למסור את הדברים למר חלפון הממתין במתח. כולם בישיבה חבבו את הטבח הנחמד. אחד מחברי הצוות בישיבה מיהר לסייע לו ולקח ממנו את התפילין ומסרן לבדיקה. הסופר הבודק פתח את התפילין ועבר על הפרשיות בדקדקנות. לפתע, נעצר אחוז הלם. הוא התקשה להאמין למראה עיניו. בפסוק "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה", הייתה חסרה מילה שלמה – המילה 'זכור'!השמועה על כך פשטה בישיבה כולה במהירות רבה והייתה לשיחת היום. כולם ציינו את העובדה שהמילה החסרה בתפילין – 'זכור', מזכירה מאוד את מה שחסר למשפחת חלפון – זכר. מר חלפון עצמו היה מזועזע מתוצאות הבדיקה ובד בבד היה בהתפעלות עצומה מעיניו הצופיות למרחוק של הרבי. הוא כמובן מיהר להחליף את הפרשייה הפסולה בחדשה ומהודרת, וכעבור זמן קצר השתפר פלאים מצבה של אשתו. בפעם הבאה שילדה גברת חלפון, חבקו ההורים המאושרים בן זכר. אב הנרגש טלפן אל הרב וולפא היישר ממחלקת יולדות, והודיע לו בקול תרועה כי החליטו לקרוא לילד בשמו של הרבי – מנחם מענדל. הלכות מים אחרונים כוונת הברכות