ישועות יצחק - עלון בענייני פרשת השבוע

לרפואת הי"ו שמעון בן מסעודה בוזגלו הרב אל נא רפא נא לו אמן ואמן א. הצלי אין צריך מליחה, לפי שהאש שואב הדם שבו מעצמו בלא מליחה; לפיכך במקום שאין מלח מצוי, יצלה הבשר ואח"כ יוכל לבשלו - וכן עושים אלו השותין משקה סמנין שקורין "עשבא" )עשב להרגעת מירוץ הדם(, שאין אוכלים שום דבר שיש בו מלח כל זמן ששותים משקה זה - שיעשו כך, לצלות הבשר, ואח"כ יבשלוהו כרצונם. ואם צולהו ע"ג הגחלים ממש, אע"פ שאין מקום אויר חלל בין הצלי לגחלים כדי שיזוב הדם, לית לן בה, דמכל מקום נורא משאב שאב הדם, ואינו מניחו לחזור להיבלע בבשר; ולא עוד, אלא אפילו צולהו על הקרקע של התנור שהוא גרוף וקטום, דאין כאן אש בעין אלא חרסו של תנור הוא חם מאוד ורותח, שרי; מפני שתוקף החום לבדו הוא שורף, ולא חיישינן שמא אחר שנפלט הדם חוזר ובולע, וכנזכר בפוסקים ז"ל; ועיין להגאון חקרי לב, יורה דעה, חלק א, סימן ל"ו, דף נ"ה, ו"יד-אפרים", סימן ט"ו. והגם דהגאון הצל"ח בפסחים, ריש פרק צולין מחלק בין על ידי האש עצמו לבין החום בלבד - יש לסמוך על רובא דמתירין; מיהו, אין להתיר לצלות הבשר בתוך המחבת בלי שום משקה אע"פ שהיא על האש וחמה כמו גחלים ממש; והטעם, מפני שהיא כלי, ולא חשיב זה צליה וכנזכר בחקרי לב ז"ל שם, יעוין שם. ב. אם גבינה קרה ולחה נפלה על הצלי בעודו חם, צריכה הגבינה קליפה, מפני שבלעה מן הבשר; דאע"ג דלא פלטה - בולעת טעם בשר, וכנזכר ב"שיורי-ברכה" בשם "חוות-יאיר" ז"ל. א. נאמר בתורה "וספרתם לכם ממחרת השבתמיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה". וקיבלו רבותינו ז"ל, שפירוש "ממחרת השבת" היינו מחרת יום טוב הראשון של פסחשהוא יוםשבתון, ולאשבתבראשית, להוציאמלבהצדוקים שהיו אומרים ממחרת השבת זה שבת בראשית. לפיכך מצות עשה לספור ספירת העומר החל מליל ט"ז בניסן עד סוף שבעה שבועות. וכתב בשבולי הלקט בשםמדרשאגדה, תלה הכתוב יום חג השבועות בספירת העומר, שנאמר "שבעה שבועות תספור לך, ועשית חג שבועות לה' אלהיך", לפי שכאשר נתבשרו ישראל בצאתם ממצרים שהם עתידים לקבל התורה לסוף חמישים יום, שנאמר "בהוציאך את העם ממצרים "תעבדון" את האלהים על ההר הזה", הרי נ' של תעבדון יתירה, לומר לך, לקץ של חמישים יום תעבדון את האלהים על ידי קבלת התורה. וישראל מרוב חיבתם לתורה היו מונים בכל יום ויום, ואומרים הרי עבר יום אחד, הרי עברו שני ימים, שלשה, ארבעה, וכו', כי היה הדבר בעיניהם כזמן ארוך, מרוב חיבתם הגדולה לקבלת התורה, ולכן נקבעה הספירה לדורות. ור' יהודה החסיד אמר, לפי שימים אלה ימי מלאכת השדה הם, ואין מי שיגיד לבני הכפרים החקלאים, אם אייר מלא או חסר, לכן אמרה תורה תספרו חמישים יום, ואחר כך מקרא קודש יהיה לכם. ב. הנוהגים לומר בנוסח "לשם יחוד" שלפני ספירת העומר, ביום האחרון של ספירתהעומר אתהפסוק "וספרתם לכם וכו' שבע שבתות תמימות תהיינה", יש להם על מה שיסמוכו. ורשאים אחר כך לספור את העומר בברכה, ואין למחות בידם. ומכל מקום לכתחילה נכון להשמיט פסוק זה, ודי לומר "הרי אנחנו באים לקיים מצות ספירת העומר וכו'". לפני שנים רבות, מסופר בתלמוד, היה אדם אחד, גוי מאומות העולם, שלאחר שנות שכנות ארוכות וטובות העריך והוקיר לטובה את היהודים והחל לשקול ברצינות את האפשרות - להתגייר. הוא שמע על האפשרות התיאורטית הקיימת לפני כל אדם מאומות העולם להצטרף על ידי תהליך גיור לא מסובך במיוחד אל שורות העם היהודי והעניין די קרץ לו. אבל, מחסום אחד היה בדרכו שהפחיד אותו ומנע ממנו לקבל החלטה: הכמות הגדולה והעצומה של התורה ומצוותיה. הוא ראה תמיד את היהודים שבשכנותו עסוקים בלימוד תורה יום וליל, הוא הבין שיש בה הרבה הרבה חומר שצריך לדעת וזה מאוד הרתיע אותו. עקרונית הוא היה יורד מהעניין, אבל רצונו העז להימנות על בני העם היהודי לא נתן לו מנוח. לאחר ימים ארוכים של חיבוטי נפש קשים ושל החלטות לכאן ולכאן, הבריק במוחו הרעיון, אתו הוא ניגש לפני זקני וגדולי הדור: הלל ושמאי. ''רבי, גיירני ותלמדני את כל התורה כולה על רגל אחת'' אמר לכל אחד מהם. אם הם יצליחו ללמד אותי את התורה בפרק זמן כה קצר, אין לי לחשוש מללמוד אותה ואוכל להתגייר, חשב בליבו. למשמע הבקשה המוזרה, הגיבו שני התנאים בצורה שונה. בעוד ששמאי הקפיד עליו ועל רעיונו המוזר וסילקו מעל פניו, הלל קיבל אותו בסבר פנים יפות והשיב לו: ''בסדר, אלמד אותך את כל התורה כולה כשאתה עומד על רגל אחת''. מה הוא אמר לו? כיצד הוא הספיק ללמד אותו את כל התורה בזמן כה קצר? הרי אנחנו מודעים לאורך האין סופי של התורה? המענה לא איחר מלהגיע. ''אלמד אותך כלל אחד שכאשר תדע אותו, תדע את הכלל הגדול והמקיף של התורה, את שאר התורה ''הפרטים'' תשלים כבר אחר כך'' אמר לו הלל. מהו הכלל? שאל הגוי בסקרנות )כאשר הוא עומד על רגל אחת...( ''ואהבת לרעך כמוך'' אמר לו הלל. או בלשון הגמרא - ''דבר השנאוי עליך, אל תעשה לחברך''. אמר לו. נחשוב: האם הלל ''עבד'' עליו? האם אכן מי שיאהב את חבירו יקיים את כל התורה כולה, הרי אנחנו יודעים שזה לא כך... התורה כה גדולה ורחבה ויש בה הרבה הרבה מצוות? ההסבר בכך מופיע בדברי רש"י, הפרשן התלמודי הגדול. כאשר אדם מפתח את כושר האהבה שלו לזולתו, לקרוביו, לחבריו, לסביבתו, ולכל מי שהוא פוגש ונתקל בו, הוא מפסיק לחשוב רק ''על עצמו'' ולפתח את האגו שלו והוא עסוק גם בלהעניק ולתת לאחרים, בפרט לאלו שהוא מכיר להם טובה או נהנה מהם אי פעם. בשלב השני, מסביר רש"י, הוא יחשוב על אלוקים, שנתן נותן ויתן לו את החיים ואת כל מה שיש בהם, הוא יפתח אהבה והכרת הטוב עזים כלפי ריבונו של עולם והוא יחתור בכל כוחו למלאות, עד כמה שהוא יכול, את רצונו. כך הוא יגיע לקיום כל התורה כולה. לכן זהו הכלל הגדול בתורה. ''אם תקיים את זה'', אמר הלל לגוי, ''מבטיח אני לך כי תגיע כבר לקיום כל התורה כולה...'' בימי ספירת העומר בתקופת התנאים, מתו עשרים וארבעה תלמידי רבי עקיבא. מדוע נגזרה עליהם גזירה כה חמורה? ''מפני שלא נהגו כבוד זה בזה'' מסבירה הגמרא. כעת אנו יכולים להבין את החומרה שבדבר. אדם שלא אוהב ומכבד את חבירו, גם לא יאהב ויכבד את קונו, לכן נגזרה עליהם גזירה כה קשה וכואבת. נשכיל גם אנו, בפרט בימים אלו, להתחזק במידת ''ואהבת לרעך כמוך'' וממנה לשגשג ולצמוח לקיום כל התורה כולה. הלכות מליחה הלכות ספירת העומר